גודל הטקסט
בסביבות 1803 נוסדה בעיירה וולוז'ין, שהיא היום בבלארוס, ישיבת "עץ חיים". את הישיבה ייסד רבי חיים מוולוז'ין (1749–1821), תלמידו של הגאון מווילנא. מועד ההקמה מדויק פחות ממה שנהוג לחשוב: ההערכה היא "בסביבות 1803", ויש שמעלים אותו עד 1807.
על רבי חיים עצמו: הוא נולד בוולוז'ין ב-21 בינואר 1749 ונפטר בה ב-14 ביוני 1821. הוא למד תחילה אצל רבי אריה לייב בן אשר גינצבורג ואחר כך אצל רבי רפאל הכהן, ובגיל 25 נעשה תלמידו של הגאון מווילנא. את "נפש החיים" כתב רבי חיים, וספר זה נחשב בדרך כלל לתשובה הליטאית לחסידות. את "רוח חיים", פירושו על מסכת אבות, כתב גם הוא, והוא ראה אור רק אחרי פטירתו. רוב תשובותיו ההלכתיות אבדו בשריפה ב-1815.
אחרי פטירת רבי חיים עמד בראש הישיבה בנו, רבי יצחק. כשנפטר ב-1849 מונה רבי אליעזר פריד לראש הישיבה, ורבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, שימש עוזרו. פריד נפטר זמן קצר אחר כך, ב-1854, ומאז עמד הנצי"ב בראש הישיבה.
ב-1892 נסגרה הישיבה. הסיבה הרשמית הייתה דרישת השלטון הרוסי להקדיש זמן ללימודים כלליים מסוימים. עוד נטען שההיסטוריון שאול שטמפפר ואחרים רואים את שורש הסכסוך בניסיון של הנצי"ב למנות את בנו לראש הישיבה, ולכן בפרסומים השונים מופיעים פרטים שונים. הישיבה נפתחה מחדש בהיקף קטן יותר ב-1899, בראשות רבי רפאל שפירא, ופעלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939.
וולוז'ין מכונה "הישיבה המודרנית הראשונה", והיא שימשה דגם למוסדות חינוך מתנגדיים שבאו אחריה. מי שרוצה להבין איך נראה בית מדרש גדול של תלמידים רבים, ואיך מוסד תורני מתמודד עם לחץ מבחוץ, ימצא בסיפור של וולוז'ין דוגמה מרכזית.