גודל הטקסט
על האי ג'רבה, מול חופי תוניסיה, חיו יהודים בשתי שכונות נפרדות: "החארה הכבירה" (השכונה הגדולה) ו"החארה הצגירה" (הקטנה). בחארה הצגירה התגוררו כהנים. ב-1946 חיו יהודים גם בעיר הראשית, חומת סוק.
המסורת מספרת שכוהנים שברחו מירושלים בעת החורבן התיישבו בחארה הצגירה, ושצאצאיהם גרים בה עד היום. לפי אותה מסורת אין בג'רבה לויים, משום שעזרא קילל אותם. אלה סיפורי מסורת שאין להם אישור במקור היסטורי, וראוי להציג אותם ככאלה.
מה שכן ידוע: בית הכנסת "הגריבה" עומד בחארה הצגירה, המבנה הנוכחי שלו בן כמאה שנה בקירוב, והוא יעד עלייה לרגל בל"ג בעומר, שמגיעים אליו אלפים. לפי תיאור מוזיאון בית התפוצות, יש באולם שנים עשר חלונות מעל התיבה, כנגד שנים עשר השבטים.
אחרי ייסוד ההגנה הצרפתית ב-1881 התנגדו רבני ג'רבה להקמת בית הספר של כל ישראל חברים, והעדיפו להקים עוד תלמודי תורה. במאה ה-18 הגיע לאי הרב אהרן פרץ וייסד ישיבה חשובה. בג'רבה עסקו, בין השאר, בתכשיטים ובמסחר, ובשנת 1903 הוקם בה בית דפוס עברי שהדפיס בעיקר הגדות וספרי תפילה.
ואז הגיעו המספרים. ב-1946 חיו בג'רבה כ-5,000 יהודים (במקור אחד, 4,900). ב-1955 נותרו 2,400, וב-1976 כ-1,000. אחרי קום המדינה עלו רבים מהאי לישראל, והתיישבו במושבים, בעיקר במושב איתן, ואחרים עברו לצרפת. בשנים של חוסר ביטחון, כמו 1956 ו-1967, יצאו עוד. בסוף שנות ה-60 נותרו כ-1,500 איש.
מספרי המאה העשרים משתנים בין המקורות: באחד מדובר על כ-670 יהודים ב-1993, ובאחר על 900 ב-1997. לכן נכון לקרוא את המספרים כהערכות.