גודל הטקסט
בסוף פרשת בא, אחרי יציאת מצרים ואחרי מצוות התפילין, כותב הרמב"ן אחד הקטעים המפורסמים ביותר בפירושיו לתורה. הוא מדבר על נס, אבל לא על נס שנקרע בו ים. הוא מדבר על הנס שאיננו רואים.
למה היו המכות
הרמב"ן מסביר שהמכות לימדו שלושה יסודות. הפסוק "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח) מלמד השגחה. "כי לה' הארץ" (ט, כט) מלמד חידוש העולם. "כי אין כמוני" (ט, יד) מלמד יכולת. נסים ששוברים את הטבע מפריכים את הכופרים בשלושת היסודות. ועוד: כשנבואה על נס מתקיימת, היא מאשרת גם את הנבואה ואת התורה כולה.
בעיית הזיכרון
הרמב"ן מתאר איך הכפירה התפשטה מדור אנוש: יש שאמרו שהעולם קדמון, יש שהכחישו את ידיעת ה' בפרטים, ויש שהודו בידיעה אך הכחישו השגחה ושכר ועונש. אבל ה' אינו עושה נסים גלויים בכל דור בשביל הספקנים. לכן ציווה על אזכרות קבועות: תפילין, מזוזה, סוכה, פסח, וקריאת יציאת מצרים בברכות קריאת שמע. כך לא נשכחים הפלאים שנראו.
הוא נותן דוגמה: מי שקונה מזוזה בזוז אחד, קובע אותה בפתח ומכוון לפירושה, כבר הודה בבריאה, בידיעת ה' ובהשגחתו, בנבואה ובעיקרי התורה. מצווה "קלה" נושאת אמונה עמוקה, ובגלל זה אמרו חכמים להיזהר במצווה קלה כבחמורה.
הנס הנסתר
כאן מגיע הקטע המרכזי. הרמב"ן כותב שמי שמאמין בנסים הגלויים יגיע להאמין גם בנסים הנסתרים, ואלה "יסוד התורה כולה". אין לאדם חלק בתורת משה רבנו, הוא אומר, עד שיאמין שכל מה שקורה לנו הוא נס ואין בו מנהגו של עולם, ברבים וביחיד.
מה הכוונה? שמירת המצוות מביאה הצלחה בשכר מה', ועבירה מביאה אבדון בעונש. כך זה גם כשזה נראה כמו מהלך טבעי. הנס הנסתר הוא ההשגחה הפועלת בלי קריעת ים ובלי פלא נראה לעין.
מתי הנסתר נעשה גלוי
הרמב"ן מראה איך זה קורה בברכות ובקללות. כשהארץ חרבה על הפרת הברית, האומות שואלות: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?" והתשובה: "על אשר עזבו את ברית ה'" (דברים כט, כג–כד). כלומר, מה שנראה כמהלך היסטורי רגיל מתפרש בפי הגויים עצמם כמעשה של השגחה. ולהפך, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, י): גם קיום המצוות הוא אות לעיני כולם.
מה זה אומר לנו
הרמב"ן אינו מסתפק בהצעה עדינה. הוא קובע שהאמונה בנסים הנסתרים היא תנאי לחלק בתורת משה. מה שאפשר לומר בהקשר שלנו הוא שהכוונה אינה לחפש פלאים, אלא לזהות את היד הנסתרת גם בדברים הרגילים: בהצלחה ובכישלון, בפרנסה ובמסלול של עם. וזה בדיוק מה שנעשה בפסוקי הקללות: מה שנראה כמהלך היסטורי רגיל מתפרש כהשגחה.
ומכאן החיבור למצוות. מי שקובע מזוזה בפתח ביתו ומכוון לפירושה, כותב הרמב"ן, כבר הודה בבריאה, בידיעת ה' ובהשגחתו. כלומר, המזוזה, התפילין והסוכה הן כלי עזר לזיכרון: הם מחזירים אותנו, בלי ים נקרע, אל ההבנה שמה שנראה כטבע אינו נעדר השגחה. ובדור שבו הנסים הגלויים נשארו בספרים, זו הדרך שבה הנס הנסתר נעשה חלק מחיי יום יום.