גודל הטקסט
רבים חושבים שבטחון הוא להאמין שהכול יהיה בסדר. בעל חובות הלבבות, רבנו בחיי אבן פקודה, מציע בשער הבטחון הגדרה אחרת ומדויקת יותר, ובעיקר מעשית יותר: בטחון הוא מצב של שלווה, לא תחזית.
ההגדרה: מנוחת הנפש
כותב בעל חובות הלבבות שהבטחון הוא "מנוחת נפשו של הבוטח". הלב נסמך על מי שבוטחים בו שיעשה את הטוב והראוי בעניין שהופקד בידיו, לפי יכולתו וידיעתו מה מועיל. העיקר, לדבריו, הוא שהלב בטוח שהנסמך עליו יקיים את מה שאמר. ומעבר להבטחה, הוא יחשוב על טובתו של הבוטח גם בדברים שלא התחייב עליהם, מתוך נדבה וחסד.
שימו לב למה שחסר בהגדרה: אין בה הבטחה שתקבלו את מה שרציתם. יש בה מי שנושא את הדאגה במקומכם.
שבעה תנאים לבטחון באדם
בפרק השני שואל המחבר: מתי סביר בכלל לבטוח באדם? הוא מונה שבעה תנאים. רחמים ואהבה כלפי הבוטח. תשומת לב וחריצות, כדי שלא ישכח ולא יתרשל. כוח, כדי שאיש לא יעצור בעדו. ידיעה מה באמת מועיל לבוטח. היותו המיטיב היחיד בחייו מילדות ועד זקנה. שליטה מלאה בענייניו. ונדיבות בלי סוף, גם למי שאינו ראוי.
אחר כך בא המהלך המרכזי: אף נברא אינו מקיים את כל השבעה, והבורא מקיים את כולם. כאן הוא נשען על פסוקים כמו "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהילים קכ"א, ד) ועל "פותח את ידך" (תהילים קמ"ה, טז). המסקנה מעשית: מי שמבין זאת באמת מוסר את הנהגת חייו לבורא ואינו חושד במעשיו, בין כשבא טוב ובין כשבאה צרה.
ומה עם ההשתדלות?
חשש טבעי הוא שבטחון פירושו לשבת בחיבוק ידיים. בפרק השלישי מציג המחבר חמש הקדמות לבטחון שלם. בין השאר: לבטוח בה' לבדו ולא בו ובנברא יחד, ולצרף לבטחון את שמירת המצוות, כי מי שמורד ובכל זאת מצפה לשכר דומה לפועל שהפר את דברי מעסיקו. ועוד: כל דבר נגזר מהבורא ובכל זאת עובר דרך סיבות, ולכך הוא משווה גלגל מים שבו הדלי, האדם, הבהמה והחבלים הם חוליות בשרשרת אחת.
מכאן הוא מסביר מדוע עדיין נדרשת עשייה. ראשית, הצורך להשיג מזון ולבוש הוא ניסיון: האדם בוחר אם לעבוד את ה' או למרוד, והשכר תלוי בכוונה ובבחירה. שנית, בלי צורך לעמול היו בני האדם שוכחים את הטובה ושוקעים בחטא. עוד הוא מוסיף שמקצוע צריך להתאים לכוחו ולנטייתו של האדם, אבל אסור להאמין שפרנסתו תלויה באפיק מסוים אחד, שהרי הבורא מספק בכל דרך.
הממון כפיקדון
בהקדמה לשער מתאר המחבר את תוצאות הבטחון בחיי היום יום. עשיר בוטח רואה בממונו פיקדון: אינו מתגאה, ואינו מצפה להכרת טובה ושבח מהעניים, אלא מודה לבורא שמינה אותו לגורם לטובות. עני בוטח רואה בעוני פטור מעול הדאגות, ומצטט את המשנה באבות (ב, ז): "מרבה נכסים מרבה דאגה".
מה זה אומר לנו
הגדרה של בטחון כמנוחת נפש משנה את השאלה. במקום "האם זה יצליח?" אנחנו שואלים "על מי אני סומך, ולמה?". מי שסומך על כוחו, על חכמתו או על כספו, כותב המחבר, ימצא עצמו מאוכזב, ומי שסומך על הבורא שחכם ורחמן ושולט, יכול לעשות את חלקו בלי לשאת את התוצאה על כתפיו. זו לא ויתור על מאמץ אלא סדר נכון: עושים את מה שמוטל עלינו, ומשחררים את מה שאינו בידינו.