גודל הטקסט
"גם זו לטובה" ו"כל מה שעושה הקב"ה לטובה" נשמעים כמו אותו משפט. בשיחה רגילה מחליפים אותם בלי לחשוב. אבל הגמרא מספרת אותם בשני סיפורים שונים, על שני אנשים שונים, ובשתי מסכתות. ההשוואה ביניהם מלמדת הרבה על מה בדיוק אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים אותם.
נחום איש גם זו (תענית כא, א)
בני ישראל שלחו מתנה לבית הקיסר, ובחרו בנחום איש גם זו, מי שידוע בכך שהוא רגיל בנסים. הם מילאו תיבה באבנים טובות ובמרגליות. בדרך לן באכסניה, ובני המקום הוציאו את האוצר ומילאו את התיבה בעפר. בבוקר אמר נחום: "גם זו לטובה". בארמון נפתחה התיבה ונמצאה מלאה עפר. הקיסר חשב שהיהודים לועגים לו וגזר מוות על כל השליחים, ונחום חזר ואמר: "גם זו לטובה".
אז הופיע אליהו הנביא כאחד משרי המלך והציע שאולי העפר הוא מעפרו של אברהם, שנהפך בידו לחרבות, וקשו שלו לחצים. ואכן, באחת המדינות שלא הצליחו לכבוש, השליכו מן העפר והצליחו. הקיסר מילא את התיבה אבנים טובות ושלח את נחום בכבוד גדול. השם "גם זו" נשאר לו, כי בכל מה שקרה לו היה אומר "גם זו לטובה".
רבי עקיבא (ברכות ס, ב)
המשנה אומרת שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. הגמרא מקשה, ורבא מיישב: אין הכוונה לנוסח הברכה אלא לקבלה, "לקבולינהו בשמחה". הגמרא מביאה פסוקים: "חסד ומשפט אשירה" (תהילים קא, א), אם חסד אשיר ואם משפט אשיר. ואז מובאת ברייתא בשם רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד".
הסיפור: רבי עקיבא היה בדרך, ובני העיר לא הסכימו לתת לו לינה, והוא אמר את המשפט ולן בשדה, עם תרנגול, חמור ונר. רוח כיבתה את הנר, חתול אכל את התרנגול, ואריה טרף את החמור. על כל אחד אמר את אותו משפט. באותו לילה באו חיילים ושבו את העיר, ואז אמר רבי עקיבא לבני העיר: "לא אמרתי לכם שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה?"
ההבדלים
הצורה: אצל עקיבא זה עיקרון שנלמד להתרגל אליו מראש, "לעולם יהא אדם רגיל". אצל נחום זו תגובה לאירוע מסוים, "גם זו", וכינוי שנדבק לאדם.
הניסוח: אצל עקיבא מוזכר "רחמנא", ולכן המעשה מיוחס במפורש לבורא. אצל נחום הלשון היא "גם זו": הוא מצביע על מה שקרה זה עתה, ואינו מזכיר שם.
הסיפור עצמו: אצל נחום הסוף הטוב מתגלה כשאליהו מתערב,. אצל עקיבא יש שלוש אבדות רצופות, ורק בסוף, כשהעיר נשבית, הוא מזכיר לבני העיר שאמר את המשפט מראש.
ומה עם החקיינים?
הסיפור של נחום ממשיך. בעלי האכסניה, ששמעו שהעפר הביא כבוד, הרסו את הבית והביאו עפר לקיסר. כשנבדק, לא היה בו כוח, והם הוצאו להורג. אפשר לקרוא בזה אזהרה: "גם זו לטובה" אינה נוסחה שמפעילים כדי להרוויח, אלא קבלה שמגיעה בלי חישוב.
מה זה אומר לנו
שני המשפטים אינם קובעים שהרע אינו כואב או שאין לברך "דיין האמת". הגמרא עצמה מבדילה בין הברכה לקבלה. מה שהם מלמדים הוא הרגל: להתאמן, מראש, להמתין לפני שפוסקים שמשהו הוא סוף הסיפור. ובמילים אחרות, "גם זו" היא מה שאומרים כשזה קורה, ו"כל דעביד רחמנא" היא מה שמתאמנים לומר לפני שזה קורה.