גודל הטקסט
בבית כנסת אשכנזי בחו"ל, הכהנים עולים לדוכן רק בימים טובים, בתפילת מוסף. בבית כנסת בירושלים, הם עולים כל יום. מאיפה ההבדל? מאמר של הרב משה צוריאל ושיעור של הרב זלמן ברוך מלמד מתארים את המסורות ואת ההסברים.
לפי הרב צוריאל, המנהג בארץ ישראל, אצל הספרדים בכל הארץ ואצל תלמידי הגר"א בירושלים, הוא לשאת כפיים בכל יום. בחו"ל, הכהנים נושאים כפיים רק בימים טובים ובימים הנוראים. בגליל רוב היישובים נהגו כמנהג חו"ל, אך הכהנים נשאו כפיים גם בשבתות וביום טוב במוסף. הרב זלמן ברוך מלמד מוסיף שהעולים האשכנזים שהגיעו לצפת לא ברכו, כי נהגו כמנהג חו"ל, והמנהג התפשט בצפת ובחלק מהגליל.
מה הטעם? לפי הרמ"א, בחו"ל אנשים טרודים בהרהורים על פרנסתם ועל ביטול מלאכתם, ולכן נושאים כפיים רק ביום טוב, במוסף, כדי שיצאו משמחים מבית הכנסת. בעל הלבוש חידד שהברכה נאמרת בלב טוב, ולכן נושאים כפיים בימי שמחה בלבד. לפי מהר"ם בן ברוך, כהן רווק אינו נושא כפיו כי אין בו שמחה. בשם בעל "בית אפרים" מובא שבני ארץ ישראל לא סבלו מעול הגליות כמו אחיהם בתפוצות, ולכן דעתם צלולה יותר. ועל פי ה"שפת אמת", בחו"ל עיקר העבודה הוא היראה ומתוכה באה השמחה, ובארץ ישראל העיקר הוא השמחה ומתוכה באה היראה.
היו שניסו לשנות. הגר"א, לפי עדותו של רבי ישראל משקלוב כפי שמובא אצל הרב צוריאל, רצה לחדש את נשיאת הכפיים היומית גם בחו"ל. הרב קוק כתב קונטרס בנושא ובשנת תרע"ג נסע כדי לשכנע את רבני "הכנסיה הגדולה". הרב שאר ישוב כהן כתב נגד מנהג חו"ל בכתב עת "תחומין" וסבר שמדובר במצוות עשה מן התורה.
הרב מלמד מביא גם שאלות נלוות: כהנים צריכים לזוז ממקומם בברכת "רצה" כדי לעלות לדוכן, ויש דיון אם ישראל שאינו כהן רשאי לעלות אליו (המגן אברהם מתיר, ויש חולקים).
כל אלה הם מנהגים ודעות בשם מקורותיהם. מי שרוצה לדעת מה נוהגים בבית הכנסת שלו, או האם כהן מסוים רשאי לעלות לדוכן, צריך לשאול רב.
תמונה: Geisler Martin, CC BY-SA 3.0, דרך ויקישיתוף.