גודל הטקסט
פדיון הבן הוא טקס שבו אב פודה את בנו הבכור מן הכהן. המקור שלו בתורה, והטקס מתואר כאן לפי מנהג אשכנז בלי ייחוס לרבנים בשמם. מה שמובא כאן הוא הסבר על המקורות ועל סדר הטקס, ולא הוראה למעשה. שאלות מעשיות, למשל מי נחשב בכור, מתי עושים את הפדיון ומהו הסכום, שייכות לרב.
במקרא. בספר במדבר (י"ח:ט"ו–ט"ז) נאמר שבכור אדם נפדה. לפי הפסוק, הפדיון הוא מבן חודש, והמחיר הוא חמישה שקלים כסף לפי שקל הקודש, שהוא עשרים גרה.
בגמרא. במסכת בכורות (מ"ט ע"ב) האב הוא הפודה את בנו, והכסף ניתן לכהן. הגמרא מביאה שלוש דעות על מידת הסלע, של רבי אסי, של רבי אמי ושל רבי חנינא. בהמשך עוסקת הגמרא בשאלה למי הקדימות כשאין די כסף לפדות את האב ואת בנו.
בשולחן ערוך. בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שה' סעיף א', נאמר שעל כל אדם מישראל מוטלת מצוות עשה לפדות את בנו שהוא בכור לאמו, כשהאם ישראלית. הסכום הוא חמישה סלעים, שהם 120 מעות, שהם שלושים דרהם של כסף מזוקק.
סדר הטקס בנוסח אשכנז:
1. הטקס נפתח באכילת לחם או חלה, והכהן מכובד בכך.
2. בחלק מהמנהגים האם מביאה את התינוק אל הכהן ומאשרת שהוא בנה הבכור, באמירת "זהו בני בכורי".
3. האב מביא את התינוק אל הכהן, שיושב ליד שולחן, ואומר שהילד בכורו, בציטוט של במדבר י"ח:ט"ז ושמות י"ג:ב'.
4. הכהן שואל את האב אם הוא מעדיף את בנו הבכור או את חמשת הסלעים שהוא חייב לתת.
5. האב משיב שהוא בוחר בבנו. כשהכסף בידו הוא מברך "על פדיון הבן" ו"שהחיינו", ומתכוון בלבו לתת את הכסף לכהן.
6. האב נותן את הכסף לכהן, שמעביר את המטבעות במעגל מעל ראש התינוק ואומר נוסח שמבקש שהילד ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
7. הכהן מניח את ידיו על ראש התינוק ואומר את ברכת כהנים ושלושה פסוקים.
8. הכהן מברך על היין, שותה ונותן את הכוס לנוכחים.
9. הנוכחים מתיישבים לסעודה.
מי שעומד לפדות את בנו יתייעץ עם רב מורה הוראה, כי הסדר כאן הוא נוסח אשכנז בלבד.