גודל הטקסט
מי שפותח את מסכת בכורות בדף נ״א פוגש ויכוח על דרך הלימוד של התורה, ולא רק על דיני ממון.
הפסוק במדבר י״ח, ט״ו-ט״ז קובע: "אך פדה תפדה את בכור האדם", והפדיון מגיל חודש, "בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש".
הגמרא מביאה את הדין שאין פודים בן בכור בעבדים, בשטרות, בקרקעות ובהקדשות, ומציינת שאין זה כשיטת רבי יהודה הנשיא. לדעתו אפשר לפדות בכל דבר חוץ מבשטרות. הגמרא שואלת מה טעמו.
התשובה היא ששני הצדדים קוראים את אותו פסוק בכלל דרשה שונה. רבי יהודה הנשיא דורש בדרך של ריבוי ומיעוט: "ופדויו מבן חודש תפדה" מרבה, "בערכך כסף חמשת שקלים" ממעט, ו"תפדה" מרבה שוב. התוצאה היא שכמעט הכול נכלל, ורק שטרות יוצאים. החכמים דורשים בדרך של כלל ופרט: רק מה שדומה לפרט, כסף, נכלל. לכן קרקע, עבדים, שהוקשו לקרקע, ושטרות, שאין להם ערך בגופם, אינם פודים.
רבינא מקשה על אמימר: האם רבי יהודה הנשיא באמת דורש ריבוי ומיעוט? בפסוק המרצע של עבד עברי (דברים ט״ו, י״ז) הוא דורש כלל ופרט, וממעט את הכלי לכלי מתכת כמו מרצע. אמימר משיב שכאן רבי יהודה הנשיא הולך בשיטת בית מדרשו של רבי ישמעאל, שהגמרא מדגימה בפסוק על הדגים בויקרא י״א, ט׳, שבו שני כללים עומדים משני צדי הפרט. החכמים משיבים בשם דרך הלימוד שבארץ ישראל: כששני כללים סמוכים, מניחים את הפרט ביניהם וקוראים כלל, פרט וכלל.
הדף מראה שאותו פסוק יכול לתת שני דינים, לפי כלל הדרשה שבו משתמשים.
אין בכתבה הוראה למעשה. מי שעומד לפדות בן, או שואל מה הדין במקרה מסוים, יפנה לרב מורה הוראה.