גודל הטקסט
ימי החופשה השנתית נקבעים בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, לפי שנות הוותק אצל אותו מעסיק. בשנות העבודה הראשונה עד החמישית מגיעים 16 ימים. בשנה השישית מגיעים 18 ימים, בשנה השביעית 21, ומהשנה השמינית מתווסף יום בכל שנה, עד תקרה של 28 ימים.
**איך סופרים את הימים**
המספרים בחוק כוללים גם את ימי המנוחה השבועית שחלים בתוך החופשה. בפועל, למי שוותקו עד חמש שנים, 16 הימים מתורגמים ל-14 ימי עבודה שנעדרים ממנה בשבוע עבודה של שישה ימים, ול-12 ימי עבודה בשבוע של חמישה ימים. בשנים מאוחרות יותר ההפרש בין שני סוגי השבוע משתנה, ולכן כדאי לבדוק את החישוב המדויק מול המעסיק.
**מה השתנה ב-2016**
עד 30.6.2016 מי שוותקו בשנים הראשונות היה זכאי ל-14 ימים (כולל מנוחה שבועית). התיקון לחוק העלה את הזכאות בהדרגה: 15 ימים מ-1.7.2016, ו-16 ימים מ-1.1.2017. מי שעובד באותו מקום מזה שנים נהנה כבר מהנוסח המלא.
**אפשר לצבור?**
הכלל בחוק הוא שאין צוברים חופשה: את הימים אמורים לנצל באותה שנת עבודה. יש חריג, ובו תנאי של הסכמת המעסיק: העובד לוקח לפחות שבעה ימי חופשה, ואת היתרה אפשר להוסיף לחופשה בשנתיים העבודה הבאות. בלי הסכמה כזאת, ימים שלא נוצלו לא נשמרים אוטומטית.
**ומה כשעוזבים?**
עובד שסיים את עבודתו לפני שניצל את החופשה שצבר זכאי לפדיון חופשה. סכום הפדיון שווה לדמי החופשה שהיו משולמים לו אילו יצא לחופשה ביום האחרון לעבודתו.
**מה כדאי לעשות**
בודקים בתלוש השכר כמה ימי חופשה נצברו ונוצלו, ומבקשים מהמעסיק פירוט אם אין. מי שמתלבט בנוגע לחישוב, לשבוע עבודה מיוחד או להסכם קיבוצי יכול לפנות למשרד העבודה או לאיש מקצוע בדיני עבודה.
המידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. יש לבדוק זכאות מול המעסיק ומול הגוף המוסמך, כי הסכם עבודה או צו הרחבה יכולים לקבוע זכאות גבוהה יותר.