גודל הטקסט
מעט ניגונים נושאים משקל כמו הלחן האיטי לדברי העיקר השנים־עשר של הרמב״ם, האמונה בביאת המשיח. הוא נשמע עד היום בטקסי זיכרון לשואה, ושמו נקשר בחסידות מודז׳יץ ובאחד מחסידיה, ר׳ עזריאל דוד פסטג, חזן ובעל מנגינות מוורשה, שלחניו הושרו בחצרו של האדמו״ר ר׳ שאול ידידיה אלעזר טאוב.
הסיפור, כפי שהוא מסופר בגרסאות הנפוצות, הולך כך: בשנת 1942 הועלה פסטג מגטו ורשה על רכבת לטרבלינקה. בתוך הקרון החל לזמזם מנגינה למילות העיקר, והנוסעים הצטרפו אליו. הוא הבטיח מחצית מחלקו בעולם הבא למי שיביא את הניגון אל רבו, שנמלט מפולין והגיע לניו יורק ב־1940. שני צעירים קפצו מהרכבת; אחד נהרג, והשני ניצל. לפי הגרסה הנפוצה הגיע השורד לארץ ישראל, לבן האדמו״ר, והתווים נשלחו משם לאמריקה. מסופר גם שהאדמו״ר אמר על הניגון דברים נרגשים, שקשרו בין הדרך לתאי הגזים ובין קבלת פני המשיח.
כבר בקריאה בגרסאות השונות ניכרים הבדלים. בגרסה אחרת מסופר דווקא על בריחה לשווייץ, על רישום הלחן בתווים ועל קרובי משפחה שהעבירו אותו במכתב שהגיע בשנת 1945. גרסה נוספת מובאת מפי נואם בטקס זיכרון, ורשומות אחרות אינן מציינות כלל שמות של עדים. שם הצעיר שניצל אינו מופיע באף אחד מהמקורות שבדקנו.
מעבר לכך, יש ערעור מהותי יותר. לפי עבודת דוקטורט של ברט ורב מאוניברסיטת UCLA משנת 2014, יש ראיות לכך שפסטג כלל לא נשלח לטרבלינקה, אלא נמלט מוורשה לווילנה ומצא מקלט בשנגחאי. העבודה מדגישה שמוצאו של הלחן בימי המלחמה וקשרו לוורשה אינם שנויים במחלוקת. לא הצלחנו לקרוא את עבודת הדוקטורט עצמה, ולכן אנו מביאים את הדברים בשם מי שציטט אותה.
מה נשאר אפוא? מסורת חסידית חזקה וחיה, ניגון ששרד ועבר הלאה, ותיעוד מוקלט מוקדם: מוזכרת הקלטה משנת 1947 של סימור זילברמינץ ומקהלתו. האדמו״ר עצמו נפטר באותה שנה, לאחר נסיעתו הרביעית לארץ ישראל. מי שמקשיב ללחן היום יכול להחזיק בשני הדברים יחד: את עוצמת המסורת, ואת הזהירות המתבקשת מההיסטוריה. ראוי לציין שקיים גם לחן שמח ומוכר אחר לאותן מילים, המושר בעיקר בחתונות, ואין לבלבל בין השניים.
תמונה: יוצר לא ידוע, Public domain (PD-Art, PD-old-100), דרך ויקישיתוף.