גודל הטקסט
ב-31 במרץ 1492 חתמו המלכה איזבלה והמלך פרדיננד על צו הגירוש של יהודי קסטיליה ואראגון, הידוע גם בשם צו אלהמברה. המועד האחרון לעזיבה נקבע ל-31 ביולי 1492, כלומר ארבעה חודשים בקירוב. בשלושת החודשים הראשונים הועמדו היהודים תחת הגנת המלך.
על מספר המגורשים החוקרים חלוקים. לפי אחת ההערכות חיו בספרד כ-300,000 בני מוצא יהודי, ושיותר מ-200,000 מהם המירו דתם כדי להישאר. בין 40,000 ל-100,000 נשארו יהודים ויצאו לגלות; כנראה שמדובר בפחות מ-100,000, אולי אפילו 40,000 בלבד.
הדרכים נפרדו. הקבוצה הגדולה ביותר פנתה לפורטוגל, אך שם לא נמשכה ההקלה זמן רב. כ-600 משפחות יהודיות הורשו להישאר תמורת שוחד גדול, אך המלך מנואל הראשון הכריז לאחר מכן על קהילת היהודים כנוצרית אלא אם יעזבו, ותפס יהודים שניסו לצאת. הוא הפריד אותם מילדיהם. האיסור הוסר שנים מאוחר יותר, ורבים ברחו לארצות השפלה, להולנד או לאיטליה.
בצפון אפריקה נתקלו חלק מהפליטים ברעב ובסירוב להכניסם לערים במרוקו, ואחדים נמכרו לעבדות. אחרים התערבו בהמשך בקהילות הקיימות.
באימפריה העות'מאנית שלח הסולטן בייזיד השני את הצי להעביר יהודים לסלוניקי ולאיזמיר, ורבים התיישבו בבלקן. באיטליה הגיעו כ-9,000 פליטים עד 1492, בעיקר לממלכת נאפולי, לדוכסות פררה ולמדינת האפיפיור. האפיפיור אלכסנדר השישי התיר לפליטים להתיישב ברומא.
בעקבות הגירוש ב-1492 עברו יהודים רבים דרך גיברלטר בדרכם לצפון אפריקה.
תמונה: Jebulon, נחלת הכלל, דרך ויקישיתוף.