גודל הטקסט
המילה דיואן משמשת אצל יהודי תימן בשני מובנים. זהו קובץ של שירה דתית בעברית, בארמית ובערבית, וזהו גם שמו של חדר האורחים שבו היא מושרת. גברים וילדים מקיימים אותה בשבתות ובמועדים, ובשמחות המשפחה, ובעיקר בברית ובחתונה. הקובץ הועתק ביד במשך דורות, וכל מעתיק בחר את השירים לפי טעמו, ולכן אין לו נוסח אחד מחייב.
המילים נשמרות בכתב, ואילו הלחן והריקוד עוברים בעל פה. מכאן החופש המיוחד של המבצע: הוא קובע אילו בתים לשיר, באילו לחנים ומתי לעבור מלחן ללחן. לחן יכול גם לנדוד משיר לשיר. אך החופש הזה מתקיים בתוך מסגרת קבועה, בת שלושה חלקים, שבדרך כלל באים בסדר הזה.
החלק הראשון הוא הנשיד, שיר פתיחה בעל משקל אחד וחריזה אחת, בדומה לקצידה הערבית. קצבו חופשי והוא נשמע כמעין אלתור, בלי ליווי ובלי ריקוד. סולן שר ומשיבים לו. בפרסומים השונים מופיעים פרטים שונים על הפתיחה: לפי תיאור אחד, האורח המכובד, על פי רוב הרב, פותח ואחריו נכנס המשורר המיומן; לפי אחר, הנשיד יכול לפרוץ באופן ספונטני מפי אחד המסובים, והאחרים מצטרפים עד שכולם שרים. גם בתיאור הלחן יש הבדל: יש המדגישים את פשטותו ואת קרבתו לפיוטי בית הכנסת, ויש המדגישים את הסולן המפגין סלסול.
במרכז המעמד עומדת השירה, בנויה בצורה הקרובה למוושח, ולעתים שרים כמה מהן ברצף. כאן נכנסים הקצב הקבוע והריקוד, והמהירות עולה בהדרגה לקראת סיום נלהב. המשורר פותח את השורה והחבורה משיבה. לפי תיאור אחד, ככל שהוא מרבה להחליף לחן וקצב כך גדל כבודו. על פי רוב פותחת השירה בשבח לבורא ומסיימת בשבח למסובים.
על הקצב הזה ממונה כלי שאינו כלי: פח ריק, המכונה תנכה, או מגש נחושת, הוא הצחן. קושרים זאת לאיסור הנגינה בכלים שנהג בקהילות תימן, שבעקבותיו התפתחו השירה והקצב עצמם. ההקשה על פח נהוגה בכפרים מסוימים מחוץ לצנעא, ור׳ יוסף קאפח מעיר שאינו בטוח אם יש מי שיכנה זאת כלי נגינה. לפי תיאור אחר, ההקשה היא חלק כללי יותר משירת השירה.
החלק השלישי הוא ההלל, הפותח בהללויה ושואב בעיקר מתהילים. אחרי שיא השירה, הזמרים והרוקדים פונים אל הקהל, מברכים אותו, והריקוד דועך לאט על גבי שניים שלושה צלילים, בסגנון המזכיר אמירת מזמורים בבית הכנסת. ברכה לקב״ה או לבעל השמחה חותמת את המעמד.
מי שירצה להאזין לשירת הדיואן יוכל לפנות לאנתולוגיה ״יענו בקול שירים״, שהוציא המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בשנת 2006 מתוך הקלטות שנעשו בשנות השבעים.
תמונה: Rod Waddington, CC BY-SA 2.0, דרך ויקישיתוף.