גודל הטקסט
ט״ו בשבט תשפ״ז יחול בשבת, 23 בינואר 2027, והוא גם שבת שירה, שבה קוראים את פרשת בשלח. יום שנראה צנוע בלוח השנה מגיע אפוא השנה בלבוש חגיגי במיוחד, וזו הזדמנות טובה להתבונן במקורותיו.
נקודת המוצא היא המשנה בפתח מסכת ראש השנה (פרק א, משנה א), המונה ארבעה ראשי שנים. לגבי האילן נחלקו בית שמאי ובית הלל: לדברי בית שמאי התאריך הוא אחד בשבט, ולדברי בית הלל חמישה עשר בו. בגמרא (ראש השנה יד, א) מובא בשם רבי אלעזר בשם רבי אושעיא טעם לקביעה זו, והוא שרוב גשמי השנה כבר ירדו.
אין כאן רק ציון של עונה. באנציקלופדיית ויקישיבה מוסבר שפירות שחנטו לפני ט״ו בשבט משתייכים לשנה שקדמה לו, ואלו שחנטו אחריו לשנה שלאחריו. מכאן הנגיעה של היום לתרומות ומעשרות, לערלה ולנטע רבעי.
בשולחן ערוך (אורח חיים קל״א, ו) נכתב שנהגו שלא ליפול על פנים בט״ו בשבט. המשנה ברורה שם מוסיף שהאשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות של אילנות. לפי ויקישיבה, כבר המגן אברהם הביא מנהג זה בשם ספר ״תיקון יששכר״, ובכף החיים מבואר שיש נוהגים כך גם בספרד. באותו מקור נזכרת גם הקפדה מיוחדת על פירות שבעת המינים, אלו שנשתבחה בהם הארץ בספר דברים (ח, ח).
סדר ט״ו בשבט הוא פרק בפני עצמו. לפי ויקישיבה נדפס הסדר המפורט בספר ״חמדת ימים״ והועתק משם ל״פרי עץ הדר״, ובו שלושים מיני פירות ושיר המעלות לפני כל פרי. בתשובה באתר ישיבה כותב הרב נועם דביר מייזלס שהדבר מנהג בלבד ואין בו חיוב, שנהגו לאכול פירות בלילה וביום, ושיש גדולי ישראל שכתבו שחמדת הימים אינו מקור מוסמך. הקהילות אינן נוהגות כאן בדרך אחת, ולכל בית מסורת משלו.
מי שיקרא השבת את פרשת בשלח ימצא בה, לצד השירה, שתי תמונות של עצים. במרה הורה הקב״ה למשה ״עץ״ והמים נמתקו (שמות טו, כה), ובאילים פגשו בני ישראל ״שבעים תמרים״ (שמות טו, כז). זו אינה דרשה שמצאנו בספרים אלא מפגש נאה של הפרשה עם היום, ואפשר להתענג עליו בשולחן השבת.
שאלות מעשיות, כמו סדר הברכות על הפירות או אופן עריכת סדר כשהיום חל בשבת, כדאי להביא לפני רב הקהילה, הבקיא במנהג המקום ובמנהג המשפחה.
תמונה: Davidbena, CC BY-SA 4.0, דרך ויקישיתוף.