גודל הטקסט
בטקס התנאים, אחרי שקוראים וחותמים על שטר התנאים, שוברים צלחת. להלן המנהג, ההיסטוריה שלו והסמליות.
מסופר שבמנהגי וורמייזא במאה ה־17 שברו קדירה מיד אחרי הקנס, שהוא שם נוסף לטקס, ואחר כך הלכו הנוכחים לבית החתן לברך ״מזל טוב״. יש קהילות שבהן החתן והכלה אוחזים יחד בצלחת וזורקים אותה, ובאחרות עושים זאת אבותיהם. כדי להימנע מאיסור בל תשחית, משתמשים בדרך כלל בצלחת סדוקה או פגומה במקצת.
על הסמליות מובאים שני הסברים. הראשון: זכר לחורבן בית המקדש, גם בתוך השמחה. השני: כלי חרס שנשבר אי אפשר לתקן, ולכן השידוך אמור להיות קבוע. יש גם מנהג עממי: רווקים שנוכחים באירוע לוקחים שבר קטן מהצלחת, מתוך אמונה שזה יעזור להם להינשא בקרוב.
כמקורות נזכר אליה רבה בשם מלבושי יום טוב, שקושר את שבירת הצלחת לשבירת כלי בחתונה כזכר לחורבן. נזכר גם הרמ״א (אורח חיים תק״ס), שכתב על שבירת כוס תחת החופה, ואת המשנה ברורה שמצטט את אליה רבה. את ההסבר על שברים שלא ניתן לתקן מביא ספר ״המטמונים״. בנוסף נזכר ספר שפורסם בלונדון ב־1738 באנגלית, מאת אברהם מאיירס, שמתאר את המנהג בפירוט, כולל השברים שלוקחים הרווקים.
מה ההבדל מהחופה? הרב אהרן מוס מסביר שהכוס שנשברת תחת החופה מזכירה את חורבן המקדש וגם את ״המקדש הפנימי״ של כל אדם. לדבריו, הנשמה הייתה לפני הלידה יחידה אחת שהתחלקה לחצי זכר וחצי נקבה שמחפשים זה את זה. החיבור תחת החופה יוצר קשר עמוק יותר, שהזוג בוחר בו, והשבירה מראה שגם החלוקה המקורית היא סיבה לשמחה ומצפה לבניין המקדש.
אף אחד מהמקורות אינו קובע מה חובה לעשות. מי שמתכנן טקס תנאים יכול לשאול את הרב המסדר מה נהוג בקהילה.