גודל הטקסט
שבת ט' בטבת תשפ"ז, 19 בדצמבר 2026. פרשת ויגש, ספר בראשית, פרקים מ"ד-מ"ז (בראשית מ"ד, י"ח - מ"ז, כ"ז).
הפרשה נפתחת ברגע של הכרעה: "ויגש אליו יהודה" (בראשית מ"ד, י"ח). הגביע נמצא באמתחת בנימין, ויהודה עומד לפני המושל, מגולל את דאגת האב הזקן ומבקש להישאר עבד במקום הנער. יוסף אינו יכול עוד להתאפק. הוא מוציא את הנוכחים, פורץ בבכי ומגלה: "אני יוסף" (בראשית מ"ה, ג'). האחים נבהלים ואין בפיהם מענה, והוא מרגיעם: הקב"ה שלחו לפניהם כדי להחיותם בשנות הרעב.
הבשורה יורדת לכנען בעגלות ובמתנות. לב יעקב אינו מאמין תחילה, עד שדברי יוסף והעגלות שבו ומחיים את רוחו. בדרכו מצרימה הוא מקריב זבחים בבאר שבע, ובמראה הלילה מובטח לו: "אל תירא" (בראשית מ"ו, ג'). התורה מונה את יורדי מצרימה, שבעים נפש, ומתארת את פגישת האב והבן בגושן. יעקב עומד לפני פרעה ומברך אותו, והמשפחה מתיישבת במיטב הארץ. בינתיים מכביד הרעב, ויוסף קונה לפרעה את כספם, מקניהם ואדמתם של המצרים, מלבד אדמת הכוהנים, וקובע חומש מן התבואה. הפרשה חותמת בישראל היושבים בארץ גושן: "ויפרו וירבו מאד" (בראשית מ"ז, כ"ז).
ההפטרה, לפי לוח הקריאות, היא ביחזקאל ל"ז, ט"ו-כ"ח: הנביא מצטווה לקחת שני עצים, האחד ליהודה והאחד ליוסף, ולקרבם עד שיהיו לאחד, ובהמשך באה ההבטחה על קיבוץ בני ישראל, מלך אחד עליהם ומקדש בתוכם לעולם.
הרמב"ן (רמב"ן על בראשית מ"ה, כ"ז) מציע, "עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט", שיעקב לא נודע לו כל ימיו על מכירת יוסף בידי אחיו. לפי דבריו, סבר יעקב שיוסף תעה בשדה, ומי שמצאוהו לקחוהו ומכרוהו למצרים. האחים נמנעו מלספר על חטאם, ואף חששו שיקצוף ויקללם כפי שעשה בראובן, בשמעון ובלוי; ויוסף, "בְּמוּסָרוֹ הַטּוֹב", לא רצה לספר. ראיה לכך מוצא הרמב"ן בדברי האחים לאחר פטירת יעקב, "ויצוו אל יוסף" (בראשית נ', ט"ז): אילו ידע יעקב, היה להם לבקש ממנו לפני מותו שיצווה את יוסף מפיו, ולא היו נזקקים לבדות דברים מלבם.
תמונה: Ssemmanda will, CC BY-SA 4.0, דרך ויקישיתוף.