גודל הטקסט
שבת ט"ז בטבת תשפ"ז, 26 בדצמבר 2026. לפי לוח השנה לישראל, פרשת השבוע היא ויחי: ספר בראשית, פרקים מ"ז-נ' (מ"ז, כ"ח עד נ', כ"ו), והיא חותמת את הספר.
יעקב אבינו חי במצרים שבע עשרה שנה, ושנותיו כולן מאה ארבעים ושבע. כשקרבו ימיו השביע את יוסף שלא יקברהו במצרים אלא עם אבותיו. לאחר מכן הביא יוסף את מנשה ואפרים למיטת אביו; יעקב, שעיניו כבדו מזוקן, הניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר, וכלשון הכתוב "שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו" (בראשית מ"ח, י"ד). יוסף ניסה להסיט את ידו, ויעקב השיב שהדבר ידוע לו.
אחר כך קיבץ את בניו ודיבר אל כל אחד כראוי לו: דברי תוכחה לראובן, לשמעון וללוי, וליהודה הבטחת מלכות, "לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (שם מ"ט, י'). הוא ציווה לקברו במערה שקנה אברהם, ונאסף אל עמיו. יוסף נפל על פני אביו, מצרים בכתה אותו שבעים יום, ובמחנה כבד עלו הבנים לארץ כנען וקברוהו במערת המכפלה.
בשובם חששו האחים שמא ישלם להם יוסף כגמולם. יוסף בכה, אמר להם "אַל־תִּירָאוּ" (שם נ', י"ט), הסביר שהקב"ה הפך את מחשבתם לטובה, והבטיח לכלכלם. הפרשה מסתיימת כשהוא משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו כאשר "פָּקֹד יִפְקֹד" (שם נ', כ"ה), ונפטר בן מאה ועשר.
ההפטרה לפי לוח השנה היא מלכים א' ב', א'-י"ב; נוהגי הקהילות אינם נדונים כאן. בה מצווה דוד המלך את שלמה בנו לפני מותו, ושלמה יושב על כיסאו. גם פתיחתה דומה ללשון הפרשה: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מ"ז, כ"ט) ו"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת" (מלכים א' ב', א').
אור החיים על בראשית מ"ז, כ"ח שואל מדוע הכתוב מספר שחי יעקב במצרים, והרי החשבון ידוע מדבריו לפרעה, ומדוע נוסף "שני חייו". הוא מציע, בלשון "ואולי", שכל ימיו לא נח יעקב ולא שקט: עם הולדתו נולד שטנו, אחר כך עמד לו לבן, ואחריו באו צערה של דינה ואבדת יוסף. לפי דרך זו, שבע עשרה השנים במצרים הן שקרויות חיים, "אֵלּוּ הָיוּ חַיָּיו וְלֹא קֹדֶם". בהמשך דבריו מביא אור החיים דרכים נוספות בפסוק.
תמונה: Ricardo Liberato, CC BY-SA 2.0, דרך ויקישיתוף.