גודל הטקסט
פרשת שמות נקראת בשבת כ"ג בטבת תשפ"ז, 2 בינואר 2027. בה מתחיל ספר שמות, והיא משתרעת על פרקים א'-ו': מפרק א', פסוק א', עד פרק ו', פסוק א'.
הפרשה נפתחת במניין בני יעקב שירדו למצרים, שבעים נפש. יוסף, אחיו ובני דורם הולכים לעולמם, העם פרה ורבה, ומלך חדש שלא ידע את יוסף רואה בו סכנה. הוא מטיל עליו מסים ועבודת פרך, ומצווה על המיילדות שפרה ופועה להמית את הבנים. הן יראות שמים ואינן נשמעות לו, ופרעה גוזר על כל עמו להשליך כל בן ליאור.
בן שנולד לבית לוי נצפן שלושה ירחים, ואחר כך מונח בתיבת גומא בין הסוף. בת פרעה חומלת עליו, אמו מיניקה אותו, ובבואו לביתה היא קוראת לו משה. כשגדל הוא יוצא אל אחיו ומכה מצרי שהיכה עברי; הדבר נודע, והוא בורח למדין. שם הוא מושיע את בנות הכהן מיד הרועים, נושא את צפורה, ונולד לו גרשם.
זעקת בני ישראל עולה, ובעת שמשה רועה את צאן יתרו בחורב הוא רואה סנה בוער, "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'), ונשלח אל פרעה. הוא מהסס שוב ושוב, ומקבל שלושה אותות ואת אהרן לדובר. העם מאמין, אך פרעה מסרב ומונע תבן בלי להפחית ממכסת הלבנים. השוטרים מוכים ותולים את האשמה במשה ובאהרן, משה פונה אל ה', והפרשה מסתיימת בהבטחה: "עַתָּה תִרְאֶה" (שם ו', א').
ההפטרה, על פי לוח הקריאות: לאשכנזים ישעיהו כ"ז, ו' - כ"ח, י"ג, ובהמשך כ"ט, כ"ב-כ"ג; לספרדים ירמיהו א', א' - ב', ג'.
הכלי יקר (על שמות ג', י"א) מבאר שבדברי משה "מִי אָנֹכִי" (שם ג', י"א) טמונות שתי טענות. האחת שפלות השליח: בענוותו ראה עצמו שפל אנשים, ואיך ידבר אדם כזה לפני המלך. השנייה מעלת ישראל: איך ילכו בני האבות אחרי מי שכמותו. על שתיהן עונה הקב"ה "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם ג', י"ב): לא משה הוא המדבר אל פרעה, ולא אחריו ילכו ישראל אלא אחרי ה'.
נשארת השאלה, מפרש הכלי יקר, מדוע יתחבר הקב"ה דווקא לשפל אנשים ולא לנכבד גדול במעלה. על כך בא האות: כך מידתו של הקב"ה, לבחור בנמוכים. והראיה מ"הָהָר הַזֶּה" (שם), הר סיני, שעליו יעבדו ישראל את ה' בצאתם ממצרים; הוא "הַנָּמוּךְ שֶׁבֶּהָרִים", ואף שיש גבוהים ממנו, בו בחר הקב"ה.
תמונה: Maor X, CC BY-SA 4.0, דרך ויקישיתוף.