גודל הטקסט
השורה ״יה רבון עלם ועלמיא״ (זמירות ישראל, דפוס ויניציאה) נשמעת עד היום על שולחנות שבת בקהילות רבות, ספרדיות ואשכנזיות כאחת. מי שמזמר אותה חוזר, בלי לשים לב, על חתימתו של מחברה: ראשי הבתים מרכיבים את השם ישראל. הפיוט כתוב בארמית, לשון שר׳ ישראל נג׳ארה הרבה להשתמש בה, ולמרבה הפלא אין בו אזכור מפורש של השבת.
פרטי חייו אינם ברורים עד תום. יש מקורות הקובעים שנולד בדמשק ויש הקובעים שנולד בצפת, ושנת לידתו נעה סביב אמצע המאה הט״ז. גם שנת פטירתו שנויה: שפ״ה לפי רוב המקורות, ו־1628 לפי אחרים. משפחתו הייתה ממוצא ספרדי, ואביו, ר׳ משה, נקשר לחוגו של האר״י בצפת. ר׳ ישראל נדד בין צפת, דמשק ועזה, וכיהן ברבנות עזה, שם גם נטמן. אחריו ישב על כיסא הרבנות בנו, ר׳ משה.
ספרו המרכזי, זמירות ישראל, נדפס לראשונה בצפת בשנת 1587 וכלל 108 פיוטים. בדפוס ויניציאה משנת 1599 כבר התרחב הקובץ לשלושה חלקים: עולת תמיד, עולת שבת ועולת חודש, ובהם 225, 54 ו־160 פיוטים בהתאמה. מספר הדפוסים שיצאו בחייו שנוי במחלוקת בין המקורות. שיריו המאוחרים כונסו בשארית ישראל, שזכה לאחרונה למהדורה מדעית. לפי הסקירה במקור ראשון, הותיר למעלה מאלף שירים, ורובם נותרו בכתבי יד.
ייחודו הגדול טמון בדרך שבה חיבר בין מילים קדושות ללחנים חיים. על פי האנציקלופדיה היהודית, ביקש להרחיק את צעירי ישראל מזמירות של חולין, ולשם כך התאים פיוטים לניגונים ערביים וטורקיים שהיו שגורים בפיהם. לעיתים ציין על פי איזו מנגינה יש לשיר את השיר, ובין הלחנים שציין יש עבריים, ספרדיים, ערביים, טורקיים ואחד יווני. פרופ׳ אדוין סרוסי מדגיש שעצם השימוש בלחני הסביבה לא היה חידוש, שכן גם פייטנים ספרדים קודמים נהגו כך. החידוש היה בהיקף ובשיטתיות, ובהישענות על תורת המקאמים. בדפוס ויניציאה סודרו פיוטי עולת תמיד לפי מקאמים.
הדרך הזאת לא התקבלה בלי ויכוח. מהר״ם די לונזאנו מתח ביקורת בספרו שתי ידות על הפיוט כתובת ישראל ועל השימוש במשקלי שירים ערביים, וגם בכתבי ר׳ חיים ויטאל מצויה הסתייגות חריפה, המיוחסת לר׳ ישראל. מנגד מובא בשם האר״י שפיוטיו נעימים לפני מעלה, ור׳ יהודה אריה ממודינה חיבר שיר לכבודו, שנדפס בעולת שבת. ויקישיבה מסכם שהביקורת לא התקבלה.
הזמן הכריע לטובתו. הנוסע בנימין השני דיווח שיהודי חאלב שרים מפיוטיו בליל שבת, וחלק מהבקשות הנהוגות בקהילות סוריה ומרוקו פרי עטו. ״יה רבון״ עצמו זכה למנגינות שאין להן מספר, ובהן ניגון המושר בחסידות מודז׳יץ. דומה שזו התגשמות נאמנה של דרכו: מילים קבועות, ולחן שכל דור מוצא לו מחדש.
תמונה: נחלת הכלל, דרך ויקישיתוף.