גודל הטקסט
שבירת הכוס היא הרגע שאחריו כולם קוראים "מזל טוב". המקורות שמאחוריו ידועים פחות.
הבסיס הוא הפסוק בתהילים קל״ז: "אם אשכחך ירושלים", שבו האדם נשבע להעלות את ירושלים על ראש שמחתו. התלמוד במסכת בבא בתרא ס׳ ע״ב מספר שאחרי החורבן חכמים תיקנו להשאיר דבר חסר בבית, בסעודה ובקישוט. רב יצחק מסביר ש"ראש שמחתי" הוא אפר שמניחים בראש החתן, ואביי מציב את האפר במקום התפילין.
בשולחן ערוך אורח חיים תקס״ב ב׳ נפסק על האפר בראש החתן, והרמ״א מוסיף שיש מקומות שבהם שוברים כוס בזמן החופה או מניחים על ראשו בד שחור, וגם אלה זכר לירושלים. כך נקשר המנהג לשבירה שאנחנו מכירים.
המקורות מביאים גם מחלוקת. הרב עוזיאל סבר שיש לבטל את המנהג, כי אנשים כבר אינם מבינים את משמעותו האבלה. הרב עובדיה יוסף, בשו״ת יביע אומר, חלק עליו: אף שכיום רואים בשבירה רגע של שמחה, שורשיו חזקים. הוא הציע שהמסדר יאמר לחתן להקריא את פסוק התהילים לפני השבירה, כדי שהקהל יבין את הטעם.
אחרים מסבירים את המנהג בדרך אישית. במאמר באתר חב״ד, הרב אהרן מוס מציע שהשבירה מזכירה גם את הפירוד שבין שתי חצאי הנשמה לפני שנישאו, ושהאיחוד שאחריו הוא בחירה. זהו פירוש הומילטי ולא מקור הלכתי.
לפני שמתכננים: מי שמתכנן חתונה ורוצה לדעת איך נוהגים בקהילה שלו, ישאל את הרב המסדר קידושין. המקורות כאן הם רקע, לא הוראה.
תמונה: איתן פרמן, CC BY-SA 3.0, דרך ויקישיתוף.