גודל הטקסט
הבדחן מוכר היום בעיקר מחתונות חסידיות, אבל שורשיו עמוקים יותר. ״האנציקלופדיה היהודית״ משנת 1906 סבורה שלא ברור אם היו בדחנים מקצועיים בימי חז״ל. התיעוד המוצק יותר מגיע מימי הביניים, כשמשמחים נודדים החליפו את המתנדבים שבידרו בחתונות. המקורות מכנים אותם ״לצים״, ור׳ אליהו בן יצחק מקרקסון כותב עליהם בספר ״אסופות״ בראשית המאה ה־13. כבר אז, מדווחת האנציקלופדיה, הבדיחה נחשבה בעלת ערך בעיקר כשהייתה קשורה לפסוק או למימרה, ולכן נדרש הבדחן גם לידע תורני, ולא רק לשנינות.
היחס אליו לא תמיד היה חם. ה״טורי זהב״ מתח ביקורת על שכירת לצים, והחוות יאיר, ר׳ יאיר חיים בכרך, כתב בתשובה על מי שמשים עצמו שוטה כדי לעורר צחוק. בפולין של המאה ה־17 התגבש התפקיד המוכר, תחת השם ״מרשלק״. במזרח אירופה הוא נעשה מנחה הטקס: הוביל את בני הזוג בשלבי היום, נשא חרוזים ששילבו תנ״ך ותלמוד עם הומור, ושר בליווי כלי הזמר.
במאה ה־19 הגיעה התפנית הספרותית. אליקים צונזר, שכונה אבי השירה ביידיש, הוסיף שירה ויצר, לפי האנציקלופדיה, מעין אסכולה של בדחנים, והחרוז העממי התקרב אל הספרות. מאז עברה האמנות מסע: ההשכלה והעיור צמצמו את מקומה בסוף אותה מאה, וההגירה הביאה אותה לארץ ישראל ולאמריקה. המסורת האמריקאית נבנתה מחדש בעיקר בקהילות החסידיות לאחר מלחמת העולם השנייה.
במרכז העבודה של הבדחן היום עומדת המצווה טאנץ, הריקוד שאחרי סעודת החתונה. התלמוד במסכת כתובות כבר שואל כיצד מרקדים לפני הכלה, והמנהג נזכר כבר במחזור ויטרי, אף שרשומה של יעקב מזור מתארכת את האזכור הראשון של הריקוד בצורתו זו למאה ה־16, במרכז אירופה. אותה רשומה, במרכז לחקר המוזיקה היהודית, מתארת את הצורה המוכרת: קרובים מהמשפחות, ובראשם האדמו״ר אם הוא נוכח, מחזיקים קצה של גארטל או מטפחת, כשהכלה אוחזת בקצה השני, והחתן בא אחרון. בקהילות הליטאיות, בחב״ד ובברסלב לא נוהגים כך, ובמקורות עולה גם דיון ארוך בשאלות של צניעות.
מזור מבחין בין שתי מסורות. בנוסח התפוצות מזמין הבדחן את הרוקדים בחרוזים, לעתים מאולתרים. בקהילות ירושלמיות כגון סאנז, קרלין, סלונים ותולדות אהרן מכריז כרוז בלחן שמקורו ביום הכיפורים, ומכאן הרגע של יום הדין של בני הזוג. ר׳ ישראל שטרן, בדחן מלונדון הפועל 35 שנה, סיפר ב־2020 שתפקידו להפוך את השמחה לשלו, גם כשהוא אינו חש בטוב. מכאן אפשר להבין את האתגר של התפקיד, מאז ועד היום.
תמונה: יוצר לא ידוע; אוסף מוזיאון המטרופוליטן, CC0, דרך ויקישיתוף.