גודל הטקסט
מסופר על בן כפר פשוט, שלא עלה בידו ללמוד לקרוא בסידור. לאחר שהגיע למצוות הביאו אביו ליום הכיפורים אל בית מדרשו של הבעל שם טוב. בכיס מעילו הטמין הנער חליל קטן, שהיה מנגן בו.
כך מובא בנוסח שכינס ש״י עגנון בספרו ״ימים נוראים״, כפי שמציג אותו מאמר באתר TheGemara: בתפילת מוסף ביקש הנער לנגן בחלילו, ובמנחה חזר וביקש. בנעילה אחז האב בכיסו של בנו, אך הנער שמט את החליל מידו ותקע בו בכל כוחו. לפי המסופר קיצר הבעל שם טוב את תפילתו, ואמר שקול החליל העלה את כל התפילות.
המאמר מציין כי מקורו של הנוסח שהביא עגנון הוא בספר ״כהל חסידים החדש״, שנדפס בלמברג בשנת 1905. הדברים מובאים כאן דרך המאמר, ולא מתוך הספר עצמו.
הסיפור לא נמסר בנוסח אחד. לפי אותו מאמר, יש שמספרים על ילד ששרק או צעק במקום להתפלל, ויש נוסח מתון יותר, שבו הילד אומר את אותיות האלף־בית. כותב המאמר סבור שנוסח החליל הוא הראשון, ושהאחרים נוצרו כדי להימנע מהקושי ההלכתי, שהרי הנגינה בכלי אסורה בשבת וביום טוב. המעשה אפוא אינו בא ללמד הלכה, אלא לומר דבר על כוונת הלב.
גם הייחוס לבעל שם טוב אינו ודאי מבחינה היסטורית. פרק העוסק במעשה בספר שיצא בהוצאת Open Book Publishers מתחקה אחר שורשי העלילה עד ל״ספר חסידים״ של ר׳ יהודה החסיד, ומציין שנוסחים המיוחסים לבעל שם טוב מופיעים מראשית המאה התשע־עשרה, ושבסוף אותה מאה כבר נמצא המעשה בקביעות בקובצי סיפורים חסידיים.
מכל מקום, בעולם החסידי נמסר המעשה מדור לדור כעדות על תפילה שאין בה מילים. כך, על פי המאמר, ניתן לראות בו גם קשר לתקיעת השופר בסיום נעילה, מנהג שנזכר כבר בימי הגאונים.
תמונה: W.carter, נחלת הכלל (CC0), דרך ויקישיתוף.