גודל הטקסט
צום עשרה בטבת חל השנה ביום ראשון, 20 בדצמבר 2026, י׳ בטבת תשפ״ז, למחרת שבת פרשת ויגש. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק״נ) נזכר שבשבת שלפני הצום מכריז שליח הציבור על הצום, ושמנהג האשכנזים שלא להכריז. בלוח למנהג עדות המזרח אכן מופיעה הכרזה כזו.
הפסוק במלכים ב (כה, א) קובע את התאריך, ״בעשור לחדש״, עם בואו של נבוכדנצר על ירושלים והקמת המצור. הרמב״ם (הלכות תעניות פרק ה) מונה את היום בין הצומות שעליהם רמז זכריה (ח, יט) ב״צום העשירי״. בתוספתא נחלקו בכך רבי עקיבא, שזיהה את הצום עם עשרה בטבת, ורבי שמעון, שקשר אותו לבשורת החורבן שהגיעה לגולים. עוד מובא שהמצור נמשך כשנה וחצי עד לפריצת החומות.
מטרת הצומות, לשון הרמב״ם, היא ״לעורר הלבבות״ לדרכי התשובה, בזיכרון מעשינו ומעשי אבותינו. עשרה בטבת הוא היחיד מבין הצומות שעשוי לחול בערב שבת, אך השנה אין דיון כזה, שהרי הצום חל ביום ראשון.
בסימן תק״נ נכתב שבצומות אלה, להבדיל מתשעה באב, אין מפסיקים מבעוד יום, ורחיצה וסיכה אינן אסורות. הרמ״א מתייחס למעוברות ולמיניקות, ומי שנוגע בדבר, או שמצבו הבריאותי מעורר ספק, מוטב שישאל את רבו. הרב חננאל זייני כותב שמי שמבקש לאכול לפני עמוד השחר צריך להתנות על כך לפני השינה. לפי לוח הזמנים לירושלים, מתחיל הצום ב־05:17 ומסתיים ב־16:54. בלוחות אחרים מופיעים זמנים שונים, ולכן כדאי לבדוק בלוח המקומי.
בתפילה ניכרים הבדלי מנהגים. לפי לוח דינים ומנהגים בעריכת פרופ׳ יהודה איזנברג, בשחרית אומר ״עננו״ שליח הציבור בחזרה, בין גואל לרופא, והיחיד רק במנחה. בנוסח עדות המזרח שבאותו לוח היחיד אומר אותו כבר בשחרית, והסליחות מתחילות ב״וארץ שפל רומי״. בסליחות של מנהג אשכנז נזכר הפיוט ״אבותי כי בטחו״, ורוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות קלות.
הקריאה בתורה היא ״ויחל משה״ (שמות לב, יא), בשחרית ובמנחה, ככתוב ברמב״ם. בנוסח עדות המזרח שבלוח הקריאה מותנית בשישה מתענים. בהפטרת המנחה יש כמה מסורות: האשכנזים מפטירים ב״דרשו ה׳ בהמצאו״; הרב זייני מביא שהספרדים מפטירים ב״שובה ישראל״; ואילו ברוב קהילות עדות המזרח לא נהגו להפטיר, ובחלק מקהילות צפון אפריקה הפטירו ב״שובה ישראל״.
בשנת תש״ט קבעה הרבנות הראשית את היום גם כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום מותם לא נודע. הוא מצוין כיום בעיקר בציונות הדתית.
תמונה: ישראל פרקר Israel Preker, CC BY 2.5, דרך ויקישיתוף.