גודל הטקסט
מסופר כי בראשית שנות הנהגתו נהג רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, ללמד באמרות קצרות. אחת מהן נסבה על לשון הגמרא במסכת שבת, העוסקת בבהמות היוצאות בשיר, כלומר בקולר שעל צווארן. רבנו דרש את המילה ״שיר״ גם במשמע של זמרה, ולמד מכך על הנשמות והמלאכים, שבכוח השיר והניגון הם עולים ושבים אל קשרם עם הבורא.
כך מסופר במסורת החסידית. לפי המסופר, הדרשה עוררה תמיהות בקרב לומדים, שכן פשט הגמרא עוסק בקולרים של בהמות. הדברים הגיעו גם לשקלוב, עיר של תורה, ושם נשמעו הקושיות בחריפות מיוחדת.
לימים עבר רבנו בשקלוב. גדולי הלומדים באו לפניו בשאלותיהם הקשות, והוא הקשיב להן ולא השיב. כשהסכים למסור שיעור בבית המדרש המרכזי, היו שציפו לשעת השאלות שתבוא אחריו.
מסופר כי פתח רבנו בחזרה על אותה דרשה עצמה, ומיד החל לנגן. בבית המדרש השתררה דממה. לפי הנוסח שבמקורות, כל אחד מן השומעים נמשך פנימה אל ספקותיו ושאלותיו שלו, ועד שתם הניגון כבר נפתרו השאלות, בלי שנאמרה מילת הסבר.
בין היושבים היה ר׳ יוסף קולבו, עילוי משקלוב, שהגיע עם ארבע שאלות קשות. הוא כבר הציגן לפני חכמים בווילנא ובסלוצק, ולא נחה דעתו. לפי המסופר נפלו השאלות מעליו בשעת הניגון, ושנים אחר כך סיפר את הדבר לחסיד ר׳ אברהם שיינס, והוסיף שמאותו יום נעשה חסיד.
אין בנוסח הסיפור הצבעה ודאית על איזה ניגון מדובר, ולכן נניח כאן את זהותו של הניגון בלא הכרעה. מה שנותר הוא המעשה עצמו, כפי שנמסר בפי החסידים: שיעור שבו נוגנה התשובה.
תמונה: Smithsonian Institution, נחלת הכלל (CC0), דרך ויקישיתוף.