מסכת ברכות דף כ״ד

עמוד א

1כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו

2והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו דמפיק ליה למורשא דכובע לבר

3בר קפרא צייר להו בכילתא ומפיק למורשהון לבר רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עלוייהו

4אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד

5בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שישנים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו

6מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו

7מיתיבי שנים שישנים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו הרי זה לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר

8בשלמא לרב יוסף לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא

9אמר לך שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ובניו ובני ביתו במטה לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טליתו מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי תנאי היא:

10אמר מר זה מחזיר פניו וקורא ק"ש והא איכא עגבות מסייע ליה לרב הונא דא"ר הונא עגבות אין בהם משום ערוה לימא מסייע ליה לרב הונא האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש

11תרגמה רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע:

12אמר מר אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת שלש שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד אידי ואידי עד כדי (יחזקאל טז, ז) שדים נכונו ושערך צמח

13א"ל רב כהנא לרב אשי התם אמר רבא אע"ג דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה דשמואל הכא מאי אמר ליה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר

14א"ל רב מרי לרב פפא שער יוצא בבגדו מהו קרא עליה שער שער:

15א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף

16אלא באשתו ולק"ש

17אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיהו מז, ב) גלי שוק עברי נהרות וכתיב (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל קול באשה ערוה שנא' (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת שער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים:

18אמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפיליו יתלו לו חייו

19דורשי חמורות אמרו (דברים כח, סו) והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפיליו

20לא קשיא הא ברצועה הא בקציצה

21ואיבעית אימא לא שנא רצועה ולא שנא קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה

22אי הכי מאי למימרא מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קמ"ל:

23ואמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק

Wikisource Talmud Bavli · CC BY-SA · הטקסט התקבל דרך ספריא

רש"י

1:1כל לנטורינהו טפי עדיף – להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני:

2:1בכובע – הוא הכיס שלהם:

2:2למורשא דכובע – שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא:

3:1צייר להו בכילתא – ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן:

3:2ומפיק למורשהון לבר – בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה:

3:3אשרשיפא – ספסל:

4:1יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו:

4:2ולאגמורן הלכה למעשה – מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל:

5:1ואפילו אשתו עמו – שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש:

6:1אשתו כגופו – ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי:

8:1בשלמא לרב יוסף – דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו:

9:1היה ישן במטה ובני ביתו – ואשתו בכלל ביתו:

9:2לדידי נמי – בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא:

10:1הא איכא עגבות – דנגעי אהדדי:

10:2וקוצה חלתה ערומה – ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע:

10:3אבל לא האיש – מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא:

11:1כגון שהיו פניה טוחות – דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש"א בלע"ז:

12:1בת שלש ובן תשע – שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה:

12:2בת י"א ובן י"ב – זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן:

13:1התם אמר רבא – גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל:

13:2הכא – גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי:

13:3מחתא מחתינהו – באריגה אחת ארגתם:

14:1יצא שערו בבגדו – שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק"ש כנגדו או לא:

14:2שער שער – כלומר מה בכך:

15:1לאסתכולי בה – אם אשת איש היא:

15:2תכשיטין שבפנים – כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כותלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים:

15:3עם תכשיטין שבחוץ – אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין:

16:1לאשתו ולק"ש – אם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה:

17:1שוק – באשת איש:

17:2ערוה – להסתכל וכן באשתו לק"ש:

17:3גלי שוק – וכתיב בתריה תגל ערותך:

17:4קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא:

18:1התולה תפיליו – ביתד יתלו חייו:

19:1דורשי רשומות – קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא:

19:2זה התולה תפיליו – שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו:

20:1ברצועה – והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה:

21:1בכיסתא תלה – בתוך תיקן היו ותלה התיק:

23:1שגיהק – ריט"ייר בלע"ז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל:

23:2פיהק – באליי"ר בלע"ז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה:

23:3ונתעטש – שטרנוד"ר בלע"ז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי"ר פיהק פיו הקים:

23:4ורק – ע"ג קרקע:

Vilna Edition · נחלת הכלל · הטקסט התקבל דרך ספריא

תוספות

2:1והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו - ואם תאמר אימא בכובע שלא כנגד ראשו שהרי בברייתא דלעיל נמי תני תחת מראשותיו ולא פריך מיניה משום דמצינן לפרושי שלא כנגד ראשו ואומר הרב דא"כ מאי איריא בכובע אפילו שלא בכובע נמי אלא ש"מ דמיירי אפילו כנגד ראשו ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי וצ"ע:

5:1שנים שהיו ישנים במטה - וא"ת והלא רואה ערות עצמו וי"ל שיוציא ראשו לחוץ וא"ת והרי לבו רואה את הערוה וי"ל דקסבר לבו רואה את הערוה מותר אי נמי חוצץ בבגדו כנגד לבו:

9:1והתניא היה ישן במטה ובני ביתו וכו' - פי' רש"י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו ועוד לפירושו הול"ל והא קתני כאן כיון דאברייתא דלעיל קאי אבל מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא ואומר ה"ר יוסף דגרסינן היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא"כ היתה טלית מפסקת בינו לבינה:

Vilna Edition · נחלת הכלל · הטקסט התקבל דרך ספריא

עמוד ב

1וממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו

2מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר

3מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך

4בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא

5מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה

6אלא רק ארק קשיא רק ארק נמי לא קשיא אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי נזדמן לו רוק פתקיה לאחוריה א"ל לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו א"ל אנא אנינא דעתאי:

7המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה: אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר וה"מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא:

8רבי אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר (ירמיהו כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא מבית וועדא והדר אפיק

9אזל אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל איכא דאמרי היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מרחיק לאחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו ובאחריתנו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק

10אמר ליה אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי:

11ת"ר היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו

12ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר

13אמר רב הונא א"ר יוחנן היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל רב חסדא האלהים אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה לא צייתנא ליה

14איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ריב"ל היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל ר' חסדא האלהים אם אמרה לי ריב"ל בפומיה לא צייתנא ליה

15ומי אמר ר' הונא הכי והאמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך

16ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא וכי תימא הכא נמי כאן בעומד כאן במהלך איני והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קא קרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות אשתיק א"ל לר' יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש

17הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש

18תניא כותיה דרב הונא תניא כותיה דרב חסדא תניא כותיה דרב הונא המהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש תניא כותיה דרב חסדא היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק

19לא פסק מאי אמר ר' מיאשה בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו [בהם]

20ר' אסי אמר (ישעיהו ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא בר אהבה אמר מהכא (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה

21ואם פסק מה שכרו אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב, מז) ובדבר הזה תאריכו ימים:

22אמר רב הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות ק"ש תניא נמי הכי היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות ק"ש

Wikisource Talmud Bavli · CC BY-SA · הטקסט התקבל דרך ספריא

רש"י

1:1וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו:

1:2אבל לא היה מתעטף – אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק:

1:3על סנטרו – מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:

2:1הרי זה מקטני אמנה – כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה:

2:2הרי זה מנביאי השקר – דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ח):

3:1המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן:

4:1אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו:

5:1למטה – מפיח בקול:

5:2ותקילא לי כי כולי תלמודאי – שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש:

5:3כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם:

5:4כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים למלאת שאלתו:

6:1אפשר כדרבי יהודה – להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו:

6:2פתקיה – זרקו:

8:1מישתמיט מיניה – לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש:

8:2ואשמע מיניה מילתא – מבחוץ:

8:3מבית וועדא – מבית המדרש:

9:1ונתעטש – מלמטה:

9:2עד שיכלה הרוח – מגופו שנודף מאותו רוח:

9:3וחוזר לתפלה – למקום שפסק:

9:4ואומר – בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

11:1חוצץ בטליתו על צוארו – מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר:

17:1לדידי לא סבירא לי – לא הייתי מזקיקו להפסיק:

20:1בחבלי השוא – בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש:

21:1ובדבר הזה – בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים:

22:1היתה טליתו חגורה על מתניו – לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש:

Vilna Edition · נחלת הכלל · הטקסט התקבל דרך ספריא

תוספות

1:1וממשמש בבגדו - פרש"י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור"ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה:

9:1ואומר רבון העולמים - מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל ממקום שפסק:

17:1אמר ליה לדידי לא סבירא לי - פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר"ה דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו':

20:1בחבלי השוא - כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל:

Vilna Edition · נחלת הכלל · הטקסט התקבל דרך ספריא