גודל הטקסט
איש נטע עץ חרוב. הוא לא יאכל ממנו, והוא יודע את זה.
זה מעשה שמסופר בגמרא, במסכת תענית (דף כ"ג, עמוד א), על חוני המעגל. זה סיפור מהגמרא, לא דיווח היסטורי, ואנחנו מספרים אותו כפי שהוא כתוב.
חוני הלך בדרך, וראה אדם נוטע חרוב. הוא שאל: "העץ הזה, אחרי כמה שנים הוא יתן פירות?" האיש ענה: "אחרי שבעים שנה."
חוני התפלא: "ברור לך שתחיה שבעים שנה, ושתאכל ממנו?" האיש ענה בפשטות: "מצאתי עולם מלא חרובים. כמו שאבותיי נטעו בשבילי, כך אני נוטע בשביל הצאצאים שלי."
חוני התיישב לאכול לחם, ונרדם. לפי הגמרא, נוצר סביבו סלע, והוא נעלם מהעין ונרדם שבעים שנה. כשהתעורר, ראה אדם אוסף חרובים מאותו עץ. חוני שאל: "אתה זה שנטע אותו?" האיש ענה: "אני נכד של מי שנטע אותו."
חוני הבין שהוא ישן שבעים שנה. הגמרא מוסיפה פרט משעשע: הוא ראה שהחמור שלו הוליד עדרים רבים באותן שנים.
הגמרא ממשיכה בסיפור נוסף על חוני, שאינו מתאים לקטנים, ולכן אנחנו עוצרים כאן. מה שנשאר בראש הוא המשפט של האיש עם החרוב: מי שנטע בשבילי, אני נוטע בשביל הבאים אחרי.
שאלה לשולחן: מה אפשר לעשות היום בשביל מישהו שיבוא אחרינו, בעוד שנים רבות? חשבו על דבר אחד שאפשר לעשות, כמו לנטוע, לכתוב או להכין.
תמונה: Davidbena, CC BY-SA 4.0, דרך ויקישיתוף.