גודל הטקסט
יעקב כבר זקן וחולה, ויוסף בא לבקר אותו ולוקח איתו את שני בניו, מנשה ואפרים (בראשית מ"ח, א'). הפסוק מספר עוד פרט: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (פסוק י'). לכן יעקב מקרב אליו את הנכדים, מנשק ומחבק אותם.
עכשיו מגיע הרגע של הברכה. יוסף מסדר את הילדים בקפידה: "אֶת־אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת־מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל" (פסוק י"ג). כך היד הימנית של יעקב אמורה להיות על מנשה, הבכור.
אבל יעקב עושה משהו אחר: "שִׂכֵּל אֶת־יָדָיו" (פסוק י"ד). הוא מניח את ידו הימנית על ראש אפרים, הצעיר, ואת השמאלית על ראש מנשה. רש"י מסביר שיעקב עשה את זה בכוונה ובחכמה, כי ידע שמנשה הבכור.
יוסף רואה, ולא נעים לו. הוא מנסה להזיז את היד של אבא ואומר: "לֹא־כֵן אָבִי כִּי־זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל־רֹאשׁוֹ" (פסוק י"ח). זה לא כעס, אלא כבוד לאבא ורצון שיהיה נכון.
יעקב עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (פסוק י"ט). גם מנשה יהיה לעם גדול, ואחיו הצעיר יהיה גדול ממנו. והוא מברך אותם: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (פסוק ט"ז). רש"י מסביר שהכוונה "כדגים הללו", שפרים ורבים.
וביום ההוא יעקב אומר ליוסף: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (פסוק כ'). כלומר, כשיברכו ילד, יאמרו לו שיהיה כמו אפרים ומנשה.
שאלה לשולחן השבת: אפרים ומנשה היו אחים, ושניהם קיבלו ברכה. איך אפשר לשמוח בברכה של אח או חבר, גם כשזה לא אנחנו?
תמונה: Diego Delso, CC BY-SA 4.0, דרך ויקישיתוף.