גודל הטקסט
דבורה אחת עשויה לבקר ביותר מאלף פרחים כדי למלא פעם אחת את "בטן הדבש" שלה. והבטן הזו קטנטנה: היא מחזיקה כ-40 מיליגרם של נוזל בלבד.
ככה מתחיל הדבש. הדבורה אוספת צוף, נוזל מתוק מהפרחים שרובו מים, ושואבת אותו לבטן הדבש. שם כבר מתחילים חומרים מיוחדים מהגוף שלה לפרק את הסוכרים.
בכוורת מתחיל שלב שני. דבורים מעבירות את הצוף ביניהן שוב ושוב, ובכל פעם נוצרות בו בועות קטנות שעוזרות למים להתאדות. אחרות מנפנפות בכנפיים ומזיזות אוויר מעל הדבש, כדי לייבש אותו. כשיש בו מעט מים, הן סוגרות את התאים בשעווה.
בגלל זה דבש נשאר טוב הרבה זמן. בדבש המוגמר יש רק כ-15.5 עד 18 אחוז מים. מעט מים וכל כך הרבה סוכר מקשים על חיידקים להתרבות. הדבש גם חומצי במקצת, ויש בו חומר מהדבורים שיוצר מי חמצן, שעוזר לעצור חיידקים.
יש גם קטע מפתיע: הדבש אוהב לספוג מים מהאוויר. לכן כדאי לסגור היטב את הצנצנת, אחרת הוא יכול להתחיל לתסוס.
ומה עם הסיפורים על דבש בן אלפי שנים בקברים מצריים? לא נמצא דבש אכיל בקברים מצריים. שרידי הדבש העתיקים ביותר שידועים נמצאו על כלי חרס בגאורגיה, בני כ-4,700 עד 5,500 שנה. וציורי מערות בספרד, בני 8,000 שנה לפחות, מראים אנשים אוספים דבש.
ובכוורת ממוצעת, כמה דבש נוצר בשנה? בממוצע כ-29 קילוגרמים.
אתגר: בפעם הבאה שתראו צנצנת דבש, נסו לספר בשלושה משפטים את המסע שלו מהפרח אל השולחן. אילו שלבים הדבורים עברו?
תמונה: Veereshin, CC BY-SA 3.0, דרך ויקישיתוף.
הכתבה הבאה ←ארץ ישראל לילדים: הכותל המערבי, חומה מאבני ענק בלב ירושלים